הסכם שלום פנימי: המסע אל קבלה עצמית והפסיכולוגיה של הצל

מה צריך לקרות או מה נדרש לאדם כדי להכריז על הסכם שלום בינו לבינו? האם השלום הזה הוא רגע אחד מכונן או שמא מדובר באוסף רגעים קטנים לאורך חיינו? והזיהוי הזה שלנו, שמתקיים בנו סכסוך כזה או אחר, קונפליקט פנימי, מאבק בין צדדים שונים של עצמנו- עד כמה אנחנו רוצים לעשות או לא לעשות ביחס אליו- האם אני רוצה לעשות אחרת, לחשוב אחרת, להתנהג אחרת, או שאולי רק מתוך הסכמה רדיקלית לתת לדבר להיות כמו שהוא מבקש להיות- הריפוי יוכל להתקיים?

עם שאלות אלו ורבות נוספות אני ניגש לכתיבה. אני נושא בתוכי את הידיעה שהדרך לשלום, תהיה אשר תהיה, מחוייבת בדיאלוג, ביצירת קשר. נזכר בתיאוריית המערכות הדינאמיות, שבבסיסה עומדת ההנחה שכל מגע עם החלקים השונים מחזק את הקשר בינם לבינם וביני לבינם, וכמובן בצל היונגיאני המתייחס לאותם חלקים מסוכסכים, נחותים, לא ברורים ולא מודעים בתודעה האנושית. 

תיאוריית המערכות הדינאמיות מתייחסת אל האדם כמערכת מורכבת של מערכות דינאמיות ופתוחות להשפעת הסביבה. אחד הרעיונות המרכזיים בה אומר שמערכות יכולות ליצור חידוש מתוך פעולתן שלהן עצמן, כלומר, מעצם היחסים שאני מפתח עם עצמי ועם החלקים השונים שלי יכול להיוולד משהו חדש. אחת הדרכים לפיתוח והעמקת היחסים שלנו עם עצמנו, בדגש עם החלקים הלא מודעים שבנו, שהרי את המודעים אנחנו כבר מכירים, היא טכניקות של דיאלוג עצמי-יצירתי בכתיבה, יצירה פלסטית, תנועה, משחק ועוד, בהן דרכן אנו יוצאים מהמעגל הסגור של עצמנו, מניחים את עצמנו במציאות עצמה דרך הביטוי היצירתי, במטרה לעורר מחשבות חדשות וליצור יחסים חדשים עם החומרים החיים בתוכם. 

"בחלקים הציליים האלו, טמונים הדברים שמגבילים אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת." 

הצל היונגיאני: להפוך את הלא-מודע לידוע

עפ"י רות נצר, הצל היונגיאני הוא "החלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, הכולל בעיקר את התכונות הנחשבות שליליות. בגלל אי התאמתן של איכויות הצל לעמדות של התודעה, נוטה האני להכחיש את קיומן ולהדחיק אותן ללא-מודע, משם הן פועלות. תפקיד המודעות להעלות אל התודעה את חלקי הצל, לשחרר את האנרגיות הטמונות בצל ולאפשר להן לעבור התמרה, בשירות ההתפתחות. הצל כולל גם את חלקי האני החיוביים שלא קיבלו רשות להתממש בגלל התייחסות שוללת של התודעה."  (רות נצר, מסע אל העצמי)

אל הצל אנחנו מדחיקים לאורך ההתפתחות שלנו את כל מה שזיהינו מתישהו שעלול לסכן את המעמד החברתי שלנו, הן ביחסים הקרובים עם ההורים בתקופת הילדות, בבית הספר, ובחוויות טראומתיות שונות, מהחיים שלנו ואף מחיים קודמים, בהן הפנמנו שאנחנו כמו שאנחנו לא מספיק טובים, לא בסדר, לא ראויים לאהבה, ועלינו להיות משהו אחר. 

כאשר האדם אינו מודע לחלקיו הציליים הוא עשוי לסבול ברגעים ומצבים מסויימים, רגעיים או מתמשכים, מרגשי נחיתות ו/או עליונות בלתי נשלטים אל מול האחר, אשר יכולות לגרום לקשת התנהגויות אסטרטגיות שנעות בין ניתוק והימנעות לתוקפנות. מטרתן של האסטרטגיות הלא מודעות הללו היא להדוף את הדבר שהאדם תופס כ"לא אני" או "לא שלי". מאחר והחלקים הציליים שלנו, כאמור, אינם מודעים, הנטייה שלנו היא להשליך אותם על האחרים בחיינו- אנו מאשימים אותם, מבקרים ושופטים, רואים בהם "בעיה", מנסים לטפל בהם במקום להפנות מבט פנימה. השיפוטיות שיש לנו על האחר היא תמיד מראה לעצמנו ועל כן הבחירה שלנו בני האדם היא בין היקשרות והיאחזות באשליה שאני יכול או צריך לשנות את האחר לבין הרחבה של נקודות המבט, של חקירה שלהן ומתוך כך- שלנו. 

אין אדם ללא צל, הצל הוא חמקמק ולא מודע ועל כן אנו פוגשים אותו בעיקר דרך מערכות יחסים, מכאן שלאחר ולקבוצה ולחברה יש כוח של מודעות וטרנספורמציה בחיינו, ולהפך.

אין דרך להתמודד עם הצל מבלי להיות מודע לקיומו. כשזה נוגע לצללים שלנו, אנו נוטים לפגוש רגשות עזים אשר עשויים לגרום לנו לבקש להאיץ את התהליך, לצמצם את המקום שאנו נותנים לו. אנו חווים פחד לנוכח עוצמתו של הצל, חווים אשמה או כעס על עצם קיומו בתוכנו. בתהליך של פיתוח מודעות לצל וללא מודע, בטיפול או דרך כלים לעבודה עצמית,  נשאף לאפשר לחלקים הציליים שלנו להתגלות. בחלקים הציליים האלו, טמונים כאבי העבר שלנו, הפגיעויות, האמונות המגבילות השורשיות שלנו והדברים שמגבילים אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת. 

להאיר את הצל: מסע של חקירה וקבלה

נרצה אם כך, לפתח שני סטים של מיומנויות-  הראשון עוסק במחקר פנימי וקבלה רדיקלית של כל מה שחי וקיים בנו, מתוך סקרנות וחמלה וכוונה לפגוש את החלקים שלנו שהשארנו מאחור והדחקנו אל פריפריית התודעה, להשיב אותם אלינו ממקום של מודעות חדשה ואינטגרציה עם שאר היבטי הזהות שלנו. השניה עוסקת בפיתוח ושכלול מיומנויות של ייצוב והרגעה עצמית, הפחתת הזדהות והשהיית תגובתיות, ופיתוח אסטרטגיות תגובה חדשות.

זהו המתח שבין לעשות ללא לעשות בתוך תהליכי שינוי: גם לקבל את הקיים וגם לחתור לשינוי, והשילוב העדין ביניהם.

חמלה עצמית: המפתח לריפוי אמיתי

תמיד, ובייחוד כאשר אנו מדברים על החלקים שקשה לנו לקבל ולראות בעצמנו, ישנה משמעות רבה בעיני לדבר על חמלה בכלל וחמלה עצמית בפרט: חמלה כלפי המוגבלות האנושית, לחולשות ולמנגנונים וההתניות שלנו. חמלה בהגות הבודהיסטית כוללת מודעות לכך שמתרחש סבל, גילוי אמפתיה ומוטיבציה להקל או להפסיק אותו. אחד התיאורים היפים מהבודהיזם, בעיני, מתאר חמלה כ"רטט של הלב בתגובה לכאב ולסבל." זוהי היכולת להיות עם הכאב והסבל של אדם אחר או שלי מבלי שהדבר ירסק או יסחף אותנו, מבלי לנסות להילחם בעצמנו או באחרים, מבלי לשפוט אותנו. גישת ה- CFT- טיפול בטראומה ממוקד חמלה, מציעה גם היא תפישה שאני מתחבר אליה אישית ומקצועית, שאחד הביטויים לחמלה עצמית הוא פיתוח וחיזוק נקודת המבט שאומרת: "זאת לא אשמתי, אבל זאת אחריותי." באחריותנו לשנות את המנגנונים האוטומטיים שהשתרשו בנו שפוגעים בנו ובאחרים, אך זו לא אשמתנו שזה קורה. למעשה אשמה היא אחד הרמזים לחוסר בנוכחות חמלתית.

משל בודהיסטי מספר על הבודהה אשר שאל את הנזירים והנזירות: "מה יותר כואב, להיפגע מחץ אחד או להיפגע מכמה חיצים"? הבודהה תיאר את החץ הראשון כחוויה שקורית לנו, אולי קושי, אולי איזשהו רגש לא נעים – זה חץ אחד. השיפוט העצמי והמחשבה שזה לא צריך לקרות, זה החץ השני והשלישי וכן הלאה. הגישה הבודהיסטית מציעה גם שחמלה אינה רק רגש כי אם גם מחשבה רציונלית. הדלאי למה אמר: "חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון". כלומר, חמלה כלפי החלקים הציליים שלנו, החלקים עימם יש לנו איזשהו סכסוך לא מודע, שמנהלים אותנו מאחורי הקלעים ומגבילים את חופש הבחירה שלנו בחיים, היא, בחלקה לפחות- החלטה. 

בספרה של מתי ליבליך "מיינדפולנס- להיות כאן ועכשיו" (2017), מביאה ליבליך את מחקרה של קריסטין נף, אשר חוקרת חמלה עצמית כמונח פסיכולוגי ובעקבות מחקריה הגדירה חמלה עצמית דרך שלושה צירים שעוזרים לנו להגביר נוכחות של חמלה כלפי עצמנו:

1. ציר הטון הפנימי- נעימות אל מול אכזריות וקשיחות. הציר מתייחס ל"מוזיקה" של הדיבור הפנימי שלנו, שולח אותנו להתבונן באופן בו אנו משוחחים עם עצמנו ומזמין לחקור מהו יחס מיטיב עבורנו ואיך נרצה לנהל את השיח הפנימי שלנו. 

2. ציר הרשת האנושית הגדולה- אנושיות משותפת מול בידוד. בצידו האחד של הציר תחושה ש"אף אחד לא יכול להבין אותי", תחושת נפרדות מהעולם. בצידו השני הכרה בכך שכולנו, עם כל השוני שבינינו ובין נסיבות חיינו- יודעים כאב, עצב, כעס, שנאה, כישלון, דחיה וכו'. אחד התרגולים הבודהיסטים של חמלה מזמין אותנו באותם רגעים בהם אנו חשים עצב לזכור שבוודאי באותו רגע ישנם אנשים רבים בעולם שחווים גם הם סבל. הכוונה איננה לטשטוש הקושי על ידי חשיבה על "צרת רבים" כי אם חשיפה של הכלל אנושיות שאנו חלק ממנה- כולנו חווים הזדקנות, השתנות, חולי ומוות. ההיזכרות בכך שסבל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

3. ציר המרחק- מיינדפולנס אל מול הזדהות יתר- הציר השלישי מתייחס למידת ההזדהות שאנו חווים אל מול החוויה שלנו, כאשר בצד אחד אנחנו מרגישים שהסבל שלנו הוא אנחנו, ישנן מערבולות של כאב אשר יכולות להביא להימנעות, הדחקה והכחשה, ובצד השני- מיינדפולנס, פיתוח יכולות לתת לתוכני התודעה ולרגשות להופיע ולחלוף, לזכור את הזמניות והארעיות של הטבע ושלנו כחלק ממנו. 

דרך שלושת הצירים האלו, נף מתארת חמלה עצמית כשילוב בין טון של ידידות ונעימות, הכרת באנושיות המשותפת של המצב ומרחק מאוזן מהחוויה.

שלום מבפנים החוצה

כדי לרכך את הפינות החדות שלנו, להתיר את הסבך הפנימי שלנו ולשפר את היחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם, נרצה לאפשר לצל להתגלות אך אני גם לא להיבלע בתוכו בהזדהות יתר, להתבונן בו ממקום חומל. בלי חמלה, עדשת זכוכית המגדלת שאנו מציבים בתהליכי מודעות והתפתחות עשויה להפוך להרסנית. 

מצד אחד לפגוש אותנו כמו שאנחנו, להכיר בצדדים ה"פחות אסתטיים" שלנו, בחולשות וברגשות והמחשבות הפחות נעימים שלנו על עצמנו ולקבל את זה שככה זה כרגע, מצד שני לפעול למען שיפור איכות החיים ששלנו דרך הגברת מודעות ושיפור מיומנויות של הקשבה וביטוי עצמי- מאפשרת לנו מצד אחד לא להתכחש לעצמנו, ומצד שני לפעול כך שנישן טוב עם עצמנו בלילה, ובמילים אחרות- להכיר בחלקים שהדחקנו ולמצוא את הדרך לחיות איתם בשלום כחלק ממי שאנחנו. 

אם התחברתם אשמח שתשתפו עם אנשים נוספים, וכמובן מוזמנים להמשיך לקרוא וללמוד מתכנים נוספים באתר.